פסק דין
1. התובע תבע מרכבת ישראל בע"מ (להלן: הרכבת) פיצוי בגין איחורים של הרכבת בקו נתניה - ת"א, שבו הרבה להשתמש ואף רכש לשם כך כרטיס "חופשי-חודשי".
התובע טוען כי ביום 10.9.07 נגרם לו איחור מצטבר של למעלה משעה בקו האמור, וכי במשך מספר חודשים לאחר מכן הוא תיעד 28 מקרים שבהם הרכבת איחרה, בין שלוש דקות לשעה.
התובע צירף לתביעה את לוח האיחורים שתיעד, והוא אינו שנוי במחלוקת.
התובע טוען כי הרכבת מפצה את הנוסעים רק בגין איחור בן למעלה מחצי שעה, בכרטיס נסיעה חינם באותו קו, אולם פיצוי כזה אינו רלבנטי לגביו, בהיותו בעל כרטיס חופשי-חודשי.
התובע תבע פיצוי בסך 3,275 ₪ שכולל החזר עלותם של כרטיסי חופשי-חודשי שרכש, בשל אי העמידה, על ידי הרכבת, בלוחות הזמנים שפרסמה, וכן פיצוי בגין אובדן שעות עבודה, פגיעה במוניטין שלו בגין איחורים ועיכובים בעבודתו כרואה חשבון, ופיצוי בגין עוגמת נפש.
2.הרכבת טענה בכתב ההגנה כי היא פועלת בהתאם לדינים שחלים על פעולתה, וכי היא שוקדת על ביצוע מדיניות הממשלה להרחיב את השימוש ברכבת כאמצעי תחבורה נוח ואמין. בכתב ההגנה מוסבר כי לצורך מימוש מדיניות זו מופעלות רכבות רבות מבעבר, על גבי תשתית המסילות הקיימת, בד בבד עם המאמץ לפיתוח תשתיות הרכבת, להרחבת המסילות הקיימות ולהקמת מסילות חדשות. בכתב ההגנה נאמר עוד כי המסילות מופעלות ברשת ארצית, באופן שיוצר תלות בין תנועת הרכבות ברשת כולה, וכי תקלה כמו איחור, במקום אחד ברשת, יכולה להשפיע על מערך הרכבות כולו. בנסיבות אלה נוצרים לפעמים אילוצים תפעוליים או בטיחותיים, שגורמים לסטייה מלוחות הזמנים שפורסמו. לעניין זה מסתמכת הרכבת על תקנה 6 (א) לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), התש"ס - 2000 (להלן: התקנות), שבה נקבע כי מנהל הרכבת רשאי בכל עת לשנות זמני נסיעה "מסיבות תפעוליות, בטיחותיות או ביטחוניות". הרכבת טוענת כי באמצעות הוראה זו שבתקנות מובאת לידיעת ציבור הנוסעים האפשרות שיחול שינוי בלוחות הזמנים שפורסמו.
לגבי האיחורים בני דקות ספורות, שתועדו על ידי התובע, נטען בכתב ההגנה כי לעיתים חל עיכוב קל ביציאת הרכבת או בזמן נסיעתה ליעדה מסיבות כגון: עומס נוסעים, עבודות בקטעים של המסילה, שגורמות להאטה בלתי צפוייה במהירות הנסיעה, מטען חשוד על המסילה; וכד'. אם הרכבת באותו קו עוצרת במספר תחנות, נוצר איחור מצטבר מסוג זה.
לגבי האיחורים הכבדים יותר נאמר בכתב ההגנה כי האיחור ביום 10.9.07 נגרם כתוצאה מרכבת אחרת, שהיתה בה תקלה, והיא חסמה את המסילה בבית יהושע; האיחור ביום 9.10.07 נגרם כתוצאה מתקלה בקטר; והאיחור ביום 11.11.07 נגרם כתוצאה מכלי תפעולי שנשמט ממסילת הברזל סמוך לכפר ויתקין.
לסיכום עניין זה נטען בכתב ההגנה כי הרכבת פועלת כל העת לייעול מערך ההסעה ההמוני ולצמצום מספר המקרים של איחורים ונזק לנוסעים, אך בהתחשב בתנאים שצויינו לעיל, אין ניתן למנוע באופן מוחלט שינויים בלוחות הזמנים.
3.מההיבט המשפטי טוענת הרכבת כי הפיצוי לנוסעים בגין איחור מוסדר בתקנה 8 (א) לתקנות: "במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות".
על פי סמכותו זו התקין המנהל את נוהל הרכבת בדבר פיצוי לנוסעים בגין איחורי רכבות (להלן: הנוהל), ובו נקבע כי בגין איחור של למעלה מחצי שעה יפוצה הנוסע בכרטיס נסיעה באותו קו, ובגין איחור בן למעלה משעה - בשני כרטיסים כאלה.
הרכבת טוענת כי פיצוי אחיד זה משרת את הצורך להגן על הקופה הציבורית, בהיות הרכבת חברה ממשלתית שממומנת מתקציב המדינה. על כן אין הרכבת יכולה לשאת בפיצוי פרטני, על פי נזקו הנטען (הישיר והעקיף) של כל נוסע ונוסע, אלא יש הכרח בקביעת הפיצוי האחיד.
עוד טוענת הרכבת כי גם אם נאמר שיש חוזה בין הרכבת לבין הנוסע, הרי אין זה חוזה רגיל אלא חוזה שכפוף לדין, ובאופן ספציפי: לתקנות ולנוהל שהותקן מכוחן. הרכבת מחוייבת מכוח הדין להסיע את הנוסעים, והדין הוא שמסדיר אף את פעילות ההסעה ואת התעריפים שהרכבת רשאית לגבות. תעריפים אלה נקבעים על ידי משרד התחבורה, והרכבת אינה רשאית להעלותם ולקבעם על פי תנאים של שוק חופשי. בדיון בביהמ"ש הגיש נציג הרכבת את צו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (דמי נסיעה ברכבת), התשס"ח - 2008 שמגביל את דמי הנסיעה ברכבת לאלה שנקבעו בתקנות מסילות הברזל (דמי נסיעה), התשס"ה -
2004.
לטענת הרכבת, גם אם נראה את היחסים בינה לבין הנוסעים כיחסים חוזיים, הרי אותו חוזה כולל בחובו את הוראות התקנות והנוהל, ובכריתת החוזה מסכים הנוסע לתנאי הפיצוי שנקבעו בהם. על פי התקנות, פיצוי יינתן רק בגין איחור של למעלה מ- 30 דקות. בהיות התקנות והנוהל חלק מהחוזה שבין הרכבת לבין הנוסע, אין הנוסע יכול לתבוע פיצוי בגין איחור בן פחות מ- 30 דקות. לכתב ההגנה צורפו מספר פסקי דין של בתי המשפט לתביעות קטנות, שבהם נקבע כי הפיצוי על פי הנוהל הוא חוקי, ואף סביר וראוי.
בכתב ההגנה נדון אף ההיבט הנזיקי. נאמר שם כי הרכבת לא התרשלה כלפי התובע, כיוון שהאיחורים שבהם מדובר אירעו בשל תקלות מסוג התקלות שנמנו לעיל, שהן בלתי צפויות ואין ניתן למנען מראש. עוד נטען - בהסתמך, בין היתר, על ע"א 145/08 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש (פ"ד ל"ז (1), 119) - כי חיי היומיום, והפעילות האנושית הרגילה, מלאים סיכונים, שהם טבעיים ורגילים לגבי פעילות זו, ועל כן יש נסיבות שבהן אין קמה חבות, גם כאשר סיכון כזה מתממש וגורם נזק. כך, כאשר אדם מחליט להשתמש ברכב לשם הגעה ליעדו, וההגעה מתעכבת בשל אילוצים שונים בדרך, הרי זה בגדר סיכון "רגיל" ונצפה, שאינו מקים חבות בנזיקין. השימוש ברכבת עשוי למנוע חלק ניכר מסיכוני-האיחור שקיימים בנסיעה בכביש, שהרי לרשות הרכבת עומדת רשת המסילות שמיוחדת רק לשימושה, אולם אין אפשרות למנוע לחלוטין סיכוני-איחור, מהסיבות שצויינו לעיל.
4.בדיון בתביעה בביהמ"ש הסכימו הצדדים כי המחלוקת שעומדת להכרעה היא מחלוקת משפטית: האם הפיצוי בגין איחורי הרכבת, כפי שנקבע בתקנות ובנוהל, הוא "קשיח", באופן שהתובע אינו רשאי לתבוע פיצוי שמעבר לו, לא לגבי איחורים קצרים מ- 30 דקות ולא לגבי ההיקף הכספי של הפיצוי; או שיש לפרש את התקנות והנוהל כקובעים פיצוי מינימלי, אך אינם מגבילים את זכות התביעה של הנוסע שניזוק מאיחורי הרכבת.
הצדדים מסרו כי הרכבת הציעה לתובע פיצוי בכסף, שווה ערך לזה של כרטיסי נסיעה, בהתאם לנוהל (זאת - בהתחשב בכך שרכש כרטיסי חופשי-חודשי, דבר שמשמיט את הערך מפיצוי בדמות של כרטיס נסיעה חינם באותו קו), אך התובע טוען כי בכך לא סגי, כיוון שהתקנות והנוהל אינם נותנים מענה ראוי לרוכש כרטיס מסוג זה, וזה הוא ליקוי בהוראות הללו.
המחלוקת בשאלה המשפטית, כפי שהועמדה על ידי הצדדים, הועלתה מספר פעמים לפני בתי המשפט לתביעות קטנות, וניתנו לגביה פסקי דין נוגדים על ידי בתי משפט שונים. במועד הדיון היה תלוי ועומד הליך בעניין זה לפני ערכאות גבוהות יותר, ובתקופה שלאחר מכן ביקשה הרכבת להמתין להכרעה בהליך זה. התובע לא התנגד לכך, עד לאחרונה, כשביקש שלא להמתין עוד ולתת את פסק הדין. לפיכך ניתן פסק הדין על פי החומר שבכתבי הטענות ועל פי הפסיקה שהצדדים הסתמכו עליה.